לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר". רגע לפני שנתחיל – יש לנו כבר MVP נבחר להכריז עליו מהכתבה של הפליקנס, והוא כריס פול שזכה ב-113מתוך 192 הקולות, שהם 58.85%.

שיעור היסטוריה קצר:

המועדון הזה החל את דרכו בבאפלו, ניו-יורק, תחת השם באפלו ברייבס, בעונת 1971. בדראפט 1972 בחרו הברייבס בסנטר בוב מקאדו שהוביל את המועדון ל-3 ביקורי פלייאוף בשנים 1974-6, כאשר באחרון מביניהם הושג גם ניצחון בסדרת סיבוב ראשון. מקאדו עבר לניקס ב-1977 וב-1978 המועדון עבר לסן-דייגו, אז קיבל את השם קליפרס.

הבעלים של הסלטיקס באותו זמן, אירב לוין, היה מעוניין לעבור לסן-דייגו, וידע שלא יאפשרו לו להעביר את הסלטיקס בעלי 13 הטבעות לשם, ולכן הבעלים של הסלטיקס והקליפרס ביצעו טרייד על כל המועדון, וכך לוין קיבל מועדון שלאף אחד לא הפריע שיעבור לסן-דייגו, ואילו ג'ון יאנג בראון ג'וניור, הבעלים של הברייבס, קיבל את הסלטיקס שבדיוק בחרו בדראפט את לארי בירד.

הקליפרס עברו אחרי 6 עונות של כלום ללוס אנג'לס, ויצרו מעין יריבות עירונית עם הלייקרס, אבל ביקור הפלייאוף הבא של הקליפרס היה רק ב-1992, אליו נוספו 2 ביקורים נוספים בשנות ה-90 – 1993, 1997 – אבל כולם הסתיימו בסיבוב הראשון, כך שההצלחה המשמעותית הבאה של הקליפרס הייתה ב-2006. הקליפרסף בהנהגת אלטון בראנד, עברו את דנבר בסיבוב הראשון והודחו נגד פיניקס של סטיב נאש ב-7 משחקים.

הביקור הבא בפלייאוף היה ב-2012, עם כריס פול ובלייק גריפין. הקליפרס עברו את ממפיס וחטפו סוויפ מהספרס באותה שנה, הפסידו לממפיס בסיבוב הראשון ב-2013, עברו את גולדן סטייט והפסידו לאוקלהומה ב-2014, עברו את הספרס והובילו 3- 1 על יוסטון ב-2015, אבל איבדו יתרון 19 במשחק 6 והפסידו את הסדרה, ואז הודחו על ידי פורטלנד ויוטה בסיבובים הראשונים הבאים.

הקליפרס העבירו כמעט את כל הסגל בטריידים בשנתיים הבאות ושוב ביקרו בפלייאוף ב-2019, אז זה הסתיים בהפסד לגולדן סטייט, ובקיץ החתימו את קוואי לנארד והביאו את פול ג'ורג'. קיץ 2019 המוצלח הפך אותם למועמדים לאליפות, לפחות על הנייר, אבל אז הגיע שוב הפסד בסיבוב השני אחרי יתרון 3- 1 ויתרון דו-ספרתי במשחקים המכריעים, הפעם נגד דנבר.

כמעט נכנסו:

אריק גורדון – 3 עונות, 18.1 נקודות, 2.7 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 51.9% אפקטיבי, 37.5% לשלוש, 81% מהקו, בחירה לחמישיית הרוקיז השנייה.

נתן כמה עונות טובות בקליפרס שרמזו אולי על אפשרות לצמד צעיר יחד עם הרוקי האולסטאר בלייק גריפין, אבל התרומה הגדולה של גורדון לקליפרס הייתה חלקו בטרייד שהביא לאל איי את כריס פול. גורדון מאז התקשה להישאר בריא ולא הצליח לשמור על הרמה, בזמן שהקליפרס הרוויחו קבוצת פלייאוף מהטרייד.

קורי מגטי – 8 עונות, 17 נקודות, 5.2 ריבאונדים, 2.4 אסיסטים, 47.8% אפקטיבי, 33.1% לשלוש, 82.4% מהקו.

מגטי נתן רצף ארוך למדי של עונות סולידיות בקליפרס הכושלים של ראשית המילניום הנוכחי, אבל לצערו דווקא בפעם היחידה בקריירה שהוא ביקר בפלייאוף זה היה בעונה שהוא סבל מפציעות רבות והממוצעים שלו לא עמדו בתקן.

מרקיז ג'ונסון – 3 עונות, 18.3 נקודות, 5.6 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים, 1.2 חטיפות, 48% אפקטיבי, 74.6% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

ג'ונסון מצא את עצמו בקליפרס אחרי שהיה כמה פעמים אולסטאר אצל הקונטנדרית ממילווקי, וגם הוא לא יכול היה לשנות את הגורל האומלל של הקליפרס של שנות ה-80. 2 עונות טובות הוא נתן, ובשלישית הספיק לשחק 10 משחקים לפני שנפצע ומצא את עצמו כמעט 3 שנים מחוץ למגרשים.

המחליפים:

נורם ניקסון – 4 עונות, 14.6 נקודות, 2.4 ריבאונדים, 9 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 46.5% אפקטיבי, 77.5% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

אחרי כמה שנים ו-2 אליפויות בקליפרס הועבר ניקסון לסן-דייגו, רק כדי לחזור לאל איי אחרי שנה, הפעם במדי יריבה עירונית חדשה. בחירה אחת לאולסטאר באמצע רצף של 3 עונות טובות העניקה לו את המקום כאן, וגם הוא סבל אחר כך מפציעה שהשביתה אותו מ-2 עונות שלמות, כאשר הזדמנות הקאמבק שהקליפרס העניקו לו רק פגעה בממוצעים.

רון הארפר – 5 עונות, 19.3 נקודות, 5.5 ריבאונדים, 4.8 אסיסטים, 2 חטיפות, 46% אפקטיבי, 30% לשלוש, 73.7% מהקו.

אותו אנחנו מכירים בעיקר בתור שחקן חמישייה סולידי שנותן בעיקר הגנה בקבוצות אלופות של פיל ג'קסון, אבל בשנותיו הצעירות מדובר היה בשחקן איכותי מאוד גם בהתקפה, והיה לו חלק משמעותי בביקורי הפלייאוף הראשונים של הקליפרס מאז ימי באפלו.

כריס קיימן – 8 עונות, 11.8 נקודות, 8.3 ריבאונדים, 1.3 אסיסטים, 1.4 חסימות, 48.7% אפקטיבי, 73.8% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

הבחירה האחת לאולסטאר ב-2010 נותנת לו ניקוד משמעותי, אבל גם כך קיימן היה גבוה חכם ויעיל שהשלים מצוין את אלטון בראנד בקו הקדמי. באותה עונת אולסטאר רשם קיימן ממוצעים של 18.5 נקודות ו-9.3 ריבאונדים, אבל אחרי זה הוא סבל מפציעות ומהמעבר בטרייד של כריס פול שכבר הוזכר קודם.

דני מאנינג – 6 עונות, 19.1 נקודות, 6.4 ריבאונדים, 3 אסיסטים, 1.5 חטיפות, 1.1 חסימות, 51.9% אפקטיבי, 74.1% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר.

בחירה ראשונה בדראפט 1988, וכמו כל בחירה ראשונה בדראפט של הקליפרס – אכזבה מסוימת. במקרה הזה מדובר בעסק פחות נורא, כי מאנינג הצליח להתפתח טוב בשנותיו הראשונות והקליפרס הפכו לקבוצת פלייאוף למשך זמן קצר, אבל אז החל העסק של הפציעות ומאנינג לא הצליח לעמוד בציפיות הגבוהות מאוד שהיו ממנו.

בוב קאופמן – 4 עונות, 15.8 נקודות, 9.2 ריבאונדים, 3.9 אסיסטים, 48.7% אפקטיבי, 76.4% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר.

הכוכב הראשון של המועדון הזה עם הקמתו, כאשר כבר בעונת הבכורה של הפרנצ'ייז קאופמן רשם ממוצעי 20 ו-10 שהפכו את הברייבס למועדון רלוונטי ואותו לאולסטאר. עוד 2 עונות שמר נציג העם היהודי על מעמדו, האישי והקבוצתי, ועל ממוצעיו, לפני שנדחק לספסל מפני בוב מקאדו בעונת 1974, מה שפגע משמעותית בממוצעיו.

רנדי סמית – 9 עונות, 17.8 נקודות, 4.2 ריבאונדים, 4.9 אסיסטים, 1.9 חטיפות, 47.3% אפקטיבי, 77.2% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר.

סמית דווקא הסתדר טוב עם מקאדו, בעיקר בגלל העובדה שהוא גארד, ובדרך כלל גארדים וסנטרים לא מאיימים אחד לשני על דקות המשחק. עם זאת, המעבר של מקאדו מניו-יורק לניו-יורק נתן לסמית יותר כדורים, ואז הוא רשם את עונות השיא האישיות ואת ההישגים האישיים שצוינו לעיל.

דיאנדרה ג'ורדן – 10 עונות, 9.4 נקודות, 10.7 ריבאונדים, 0.7 אסיסטים, 1.7 חסימות, 67.3% אפקטיבי, 44.6% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישייה השלישית, 2 בחירות לחמישיית ההגנה.

האיש הבולט בהגנה של הקליפרס בעשור האחרון, ולפרקים נחשב אחד מהסנטרים הטובים בליגה גם בצד ההתקפי. אחוזי העונשין עמדו לרועץ לכל אורך התקופה של ג'ורדן בקליפרס, אבל גם בהתקפה הייתה לו השפעה חיובית ויכולת טובה לסיים בצבע.

קוואי לנארד – עונה אחת, 27.1 נקודות, 7.1 ריבאונדים, 4.9 אסיסטים, 1.8 חטיפות, 52.4% אפקטיבי, 37.8% לשלוש, 88.6% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר.

מבחינה סטטיסטית, מדובר היה בעונה הסדירה האישית הטובה ביותר של קוואי, אבל מדגם של עונה אחת זקוק להצלחה חריגה בפלייאוף כדי להיכנס לחמישייה, וזה לא קרה בשילוב בין קוואי לקליפרס. אם נסתכל על העונה הזאת לבדה, קוואי שמר על מעמדו כאחד מהשחקנים המובילים בליגה, למרות המנוחות הרבות שהוא מקבל.

החמישייה:

גארד 1 – כריס פול – 6 עונות, 18.8 נקודות, 4.2 ריבאונדים, 9.8 אסיסטים, 2.2 חטיפות, 52.9% אפקטיבי, 37.8% לשלוש, 88.1% מהקו, 5 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישייה השנייה, 6 בחירות לחמישיית ההגנה, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר.

במשך 41 שנות קיומו של המועדון הזה עד הטרייד על כריס פול, אל הפלייאוף הגיעו הקליפרס 7 פעמים בלבד, לעומת 6 הופעות ב-6 העונות של פול. במשך אותה תקופה פול היה באופן קבוע שחקן בולט בליגה, כאשר האחרונה, בה הוא סבל מפציעות, הייתה היחידה בה הוא לא מבחר לאחת מ-2 חמישיות העונה, וגם בה הוא נבחר לחמישיית ההגנה, כמו בכל עונה אחרת שלו בלוס אנג'לס.

גארד 2 – וורלד בי פרי – 2 עונות, 29.4 נקודות, 3.7 ריבאונדים, 4.3 אסיסטים, 1.3 חטיפות, 47.9% אפקטיבי, 75.4% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה.

בסך הכל 2 עונות בתקופה שהקליפרס לא היו בפלייאוף, אבל ממוצע הנקודות כל כך מרשים ויוצא דופן בנוף הקליפרי, כך שהבחירה של איש החופש לחמישייה היא די ברורה. בשיאו הוא היה גם אולסטאר ונבחר לחמישייה השנייה, שזה לא מאוד נפוץ עבור שחקני קליפרס, בוודאי בעמדות הקו האחורי.

פורוורד 1 – בלייק גריפין – 8 עונות, 21.6 נקודות, 9.3 ריבאונדים, 4.2 אסיסטים, חטיפה, 52.1% אפקטיבי, 31.6% לשלוש, 68% מהקו, 5 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישייה השלישית, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

הרוקי האחרון שנבחר למשחק האולסטאר הפך מהרגע הראשון שלו על הפרקט לתקווה הגדולה של הקליפרס, ולפחות בחצי הראשון של התקופה הכל הלך לכיוון הנכון. בהמשך היו פציעות רבות של גריפין וכל מיני בעיות, מה שלא מנע מהקליפרס לתת לו הארכת חוזה, אבל אחרי חצי עונה הוא נשלח בטרייד לדטרויט.

פורוורד 2 – אלטון בראנד – 7 עונות, 20.3 נקודות, 10.3 ריבאונדים, 2.7 אסיסטים, חטיפה, 2.3 חסימות, 51.4% אפקטיבי, 75.2% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה.

הגיע משיקגו והפך לשחקן המוביל של המועדון שלא ממש הצליח למצוא את עצמו. עונת השיא האישית של בראנד ב-2006, בה הוא נבחר לחמישייה השנייה, הייתה גם עונת השיא של הקליפרס של אותה תקופה שהגיעו לסיבוב השני של הפלייאוף, שם הם גררו את פיניקס לסדרה צמודה של 7 משחקים. ההצלחה הקבוצתית לא שוחזרה בהמשך, אבל ברמה האישית בראנד המשיך בשלו.

סנטר – בוב מקאדו – 5 עונות, 28.2 נקודות, 12.7 ריבאונדים, 2.6 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 2.4 חסימות, 50% אפקטיבי, 78% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השנייה, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז, בחירה אחת ל-MVP.

רק הבחירה ל-MVP ב-1975 אמורה להספיק כדי להיכנס לחמישייה, ובכל זאת נציין שמדובר בסנטר היחיד שהצליח לקלוע יותר מקארים באותן עונות, שהיו שנות השיא של עבדול-ג'באר. מקאדו הוביל את באפלו ברייבס, כפי שהם נקראו אז, ל-3 הופעות פלייאוף רצופות, מה שלא קרה עד השנים האחרונות, ובכל אותם מקרים הפסיד בפלייאוף לאלופת המזרח בקרבות צמודים.

מאמן:

דוק ריברס – 7 עונות, מאזן 356- 208 בעונה הסדירה (63.1% הצלחה) ומאזן 27- 32 בפלייאוף (45.8% הצלחה).

אנחנו מסתכלים על ריברס היום כסוג של אכזבה, מכיוון שהוא לא הצליח להביא את הקליפרס לשלב של מועמדות אמיתית לאליפות, אבל בתקופתו מדובר היה בקבוצת פלייאוף קבועה, ולא מדובר רק כתוצאה של האיכות של הסגל. חוץ מזה – איזה עוד מאמן נתן דקות לבן שלו?

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה: